נוסעים להודו

לפני כחמש שנים עשינו מפות לספר שנקרא הודו נפאל עבור גיא שחר. אז התעורר בנו הרצון העז להגיע לכל אותם מקומות שסימנו במפה.

חלפו השנים והרצון התממש. תחילה סימנו וי על נפאל וכעת היעד היה הודו.

את הטיול הכנו בסיבוב במטייל לשמיעת הרצאות, תחקיר ותדריך מחברים שהיו, סרטים וספרים למטייל המתחיל על הודו...

כמובן שלא פסחנו על סדרת החיסונים המייגעת, ארגון תרמיל, בגדים בצימצום, תיק תרופות שלא היה מבייש אף בית מרקחת הודי ו...יצאנו לדרך.

הימים שקדמו ליציאה לטיול היו ימים של עבודה נמרצת, חדשות בארץ שלא היה ברור אם נוכל לצאת...והיו הרבה סימני שאלה לגבי ירית הפתיחה למסע. אל שדה התעופה הגענו בחריקת בלמים...אבל מהשנייה שעלינו למטוס הוחלט על מדיניות השאנטי והקארמה הטובה.

מפגש ראשון עם הודו - אודאיפור

ראג׳סטאן - אודאיפור

טסנו לעמאן, משם לדלהי ומדלהי לאודאיפור.

מחלון המטוס יכולנו להבחין שהאזור הוא אזור מדברי אבל סביב העיר אודאיפור היו הצפות...ממש כמו בחדשות...״שטחים רבים הוצפו סביב העיר אודאיפור אשר בראג׳סטאן״...אני ישבתי ליד הודי חביב שהסביר לי שהמונסונים היו קשים במיוחד השנה.

נחתנו. מחוץ לשדה התעופה חיכו הודים עם פתקים ועל אחד מהם היה כתוב בן הרצל...זה היה ראג׳ הנהג שתאמנו איתו מראש בהמלצת חברים ... שרשרת פרחים צהובים הונחה לנו על הצוואר...כל האבקנים ירדו לי על החולצה...אבל חיוך של שביעות רצון נמרח על פני.
מיד כשיצאנו משדה התעופה יכולנו להבחין בשלל צבעים, ריחות וקולות .... כל החושים נרתמים למשימה.
הכבישים צרים בטירוף, אופנועים מכל עבר עם ארבעה עד חמישה איש על כל אופנוע...מכוניות, ריקשות, והמוני אנשים...ולכל המהומה הזאת נוספות פרות, כלבים, חולדות, קופים, וגם סנאים.
זה לא יאומן איך כולם חיים זה עם זה בשלוות נפש כזו.
אני ממש אוהבת את הצבעים. בראג׳סטאן הנשים לובשות גלימות בצהוב עז, כתום הזעפרן, וורוד בזוקה. זה מדהים. יש כאן מלא חנויות של פשמינות ועבודות יד שניתן לראות גם בארץ...
מה שיפה זה השילוב בין הכל ביחד.

בערב הלכנו למופע של ריקודים ראג׳סטאנים. כמה דודות שמנמנות, הודיות שרקדו לצלילי אקורדיון שמונח על הרצפה...ועוד איזה דרבוקאי...והריקוד הולך ומתפתח עד שהן מניחות ערימה של כדים על הראש במעין מגדל של שש קומות ואיתו הן רוקדות...השיא מגיע כשאחת מהן מפזזת על משטח זכוכיות שבורות...
כמובן שביקרנו בארמון המהרג׳ה (סיטי פאלס)...זה ממש מדהים, עבודות פסיפס, זכוכית, ציורים, מיניאטורות ועוד המון עבודות אמנות שתאווה לעיניים המתבוננות בהן.
אודאיפור היא עיר ציורית השוכנת סביב אגם פיצ׳ולה.
כאן גם המקום לציין שהודו היא המקום היחיד בעולם שכרטיס הכניסה למצלמה יקר יותר מכרטיס לאדם...בכל מקום צריך לשלם עבור כרטיס לאדם וכרטיס למצלמה...
מחר אנחנו עולים צפונה וזה שינוי בתכנית בגלל שהיה גשם עז, התקופה הגשומה עדייו לא הסתיימה והאזור שבו רצינו לצאת לטרק קטן לא פתוח לטיולים. אז אנחנו חותכים צפונה.

נשים לבושות בסארי צבעוני הולכות בצידי הדרכים, רוכלים מוכרים את מרכולתם

אג'מר - העיר של הנהג

את אודאיפור עזבנו ואנחנו בדרך לפושקאר. בדרך נעצור באג׳מר.
תחנה נוספת בדרך היא מקום הנקרא נגדה. מקום לא מתויר וזהו מקדש ג׳ייני עתיק שעל קירותיו פיתוחים וגילופים של פיגורות מהקאמה סוטרה...כבר אז היו נואפים לא קטנים...
עוד מקדש בדרך...אקלינג׳י. עשינו משמרות כי לא נתנו למצלמה להכנס. מקדש שבדיוק נערכה תפילה...אווירת קודש אמיתית.
אג׳מר היא העיר בה מתגורר נהגנו החביב.
בעיר יש את אתר דארגה, מקדש מהחשובים ביותר המהווה מוקד עלייה לרגל למוסלמים בהודו ובתוכו קבר של קדוש סופי. שוק עמוס, סואן וססגוני מוביל אליו. כמו כן ביקרנו במקדש ג׳ייני מרהיב שיש בו מודל של העולם מזהב על פי הדת הג׳יינית. הנהג שלנו רצה להפתיע אותנו ולכן לקח אותנו עמוק לסמטאות העיר...מה שנראה כמו החלקים הפחות טובים של טייבה, והופ, הנה אנחנו בביתו.
הבית נראה אפל וחשוך...ובבית גרים אשתו וששת ילדיו וגם האחים שלו וגם האבא והאמא שלו...הרבה אנשים.
בבית יש צב ענק שמסתובב לו חופשי, הסבתא רצתה להראות לנו את יופיו של הצב ואז הוא לפתע השתין...אז עם המגבת הקרובה שהיתה היא נגבה את...כמו כן היו בבית כלבים, ציפורים...
הושבנו כלאחר כבוד על שני כסאות, ואז כעבור עשרים דקות הבת הגדולה הגיעה עם צלחת טאלי...אני כמעט נחנקתי בטרם נתתי את הביס הראשון...הנקיון והחריפות גמרו אותי...קיוויתי שעם כל כך הרבה חריף, צ׳ילי, גם החיידקים ימותו.
בכלל זה מענין שהכל מנירוסטה, הכוסות הצלחות וגם הקיבה שלהם...אחרת לא ברור לי איך הם שורדים את האוכל הזה...



דמויות  מסיפורי הקאמא סוטרא - מגולפות בסלע

פושקאר - עיר קטנה על אגם

עיר קטנה שנמצאת בעמק מוקף הרים. יש בה אגם. אל האגם לא נכנסים כי הוא של בראהמה... מלפני אלפי שנים...אז רק מותר לקדושים לטבול רגליים.

בבוקר קמנו עם שחר ויצאנו לטיפוס על אחת הפסגות שאומרים שיש שם מקדש לאחת משתי נשותיו של בראהמה...זה גבוה אבל מענין מאוד לטפס. ההר הזה נקרא פאפ מוצ׳יני, או בפי המקומיים מקדש גאיאטרי...למעלה רואים את פושקאר כמו ממטוס.

אחר כך שוטטנו לנו במיין באזר. ססגוני מאוד. פתאום עוברת שיירת גמלים מקושטים. פרות משוטטות בכל עבר. קופים קופצים מעל גגות הבתים. חזירים נוברים בתעלות בצידי הדרך. כלבים מנומנמים יושבים להם בצד הכביש. מדהים איך כולם חיים בשלווה עם כל הבלאגן הזה.

בצהריים התקשרה אלינו אודליה, אחות של חבר של עידו והזמינה אותנו למסעדה שלה. ישבנו שם והיא פינקה אותנו בצהריים של פיצה. אוי איזה כיף שזה לא אורז עם עדשים...

היא גרה כאן שמונה שנים. יש לה בן זוג הודי. הם קנו עשרה דונם בכפר לא רחוק מכאן והם מגדלים את הירקות למסעדה ופרחים לטקסי הפוג׳ות. היא סיפרה לנו איך בקלות ובשמחה עברה מחיים של נעלי עקב ואיפור לחיים בבקתה ללא חשמל עם מקלחת קרה פעם ב...וכביסה ביד...

ישבנו איתה איזה שעתיים והיה מאוד נחמד.

משם חזרנו לשוטט בשוק, חיפשתי בד ממשי של סארי. יש להם בדים יפים אבל זה לא בחנויות לתיירים. אחד המוכרים, שהיה חביב במיוחד, הציע שדוד יחליף אותו רגע בחנות ״זה לא בייה כל דבר ת׳ מגיד מתיים רופי״ ואותי הוא הציע לקחת על האופנוע שלו למפעל הבדים מחוץ לעיר שמספק לו את הסחורה. כמעט הסכמתי אבל לא רציתי להשאיר את דוויד לבד...

אחר כך המשכנו, יש להם בעלי מלאכה שזה ממש מדהים, צורפים, תופרים, ציירים, מעבדי עורות, עושי נעליים...אז אחד מהצורפים קרא לי ושאל אותי מה זה התכשיט שאני עונדת...ואמרתי לו שהבן שלי קנה לי... אז הוא שאל מה כתוב...אמרתי לו ״אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" אז הוא לוקח עט... ״פליז רייט איט פור מי״ ...הפכנו לחברים. הוא רוצה שאני אסדר לו שלט...תמורת תכשיט..אז הערב הוא יבוא לגסט האוס שלנו... הקיצר הערב אני עובדת....

האנשים פה מדהימים. אני יכולה להבין למה הצעירים מתמכרים למקום הזה.

מקבלים אותך איך שאתה. לא צריך להתאמץ. וזה לא מרשים אותם אם אתה עשיר או עני. אם אתה עני, אולי בגלגול הבא תהיה עשיר, וההיפך. 

כל אחד נולד למצב שלו ועם זה הוא צריך להסתדר.

היום החלטנו להכנס לבית ספר. ביקורת של הפיקוח...

שאלנו את אחת הנשים שעמדה בחוץ אם זה בסדר.

"יס יס פליז... איי קול זה מנג'ר״...יוצא לנו איזה טבח טנדורי, מסתבר שזה המנהל...בואו בואו תכנסו...מכניס אותנו לכיתות. עשרים ילדים בכיתה. כולם מצוחצחים עם שביל בשיער, הילדות עם שתי צמות..גרביים לבנות..חולצה לבנה בוהקת...והם כולם בחדר של שלוש על שלוש...בלי חלון..והשוס...כולם על הרצפה ישובים על שטיח מצחין...הרצפה היא מעפר...

לפני שבועיים הייתי בבית ספר של הבנות של גילי אחי בז׳נבה...או הו איזה הבדלים יש בעולם הזה. אני שמחה שאנחנו באמצע...

הקיצר זה מענין לראות ולחוות עולמות אחרים.

פושקאר - מראות ססגוניים מהרחוב הראשי



ג'ודפור העיר הכחולה. לא מה שחשבתם

בתי העיר צבועים בכחול בראהמני, זה מן תכלת עדין פסטלי ששוטף את בתי העיר.

במפגש ראשון עם העיר נתקלים במגדל השעון שסביבו סארדאר מרקט. שוק עצום, הומה וססגוני במיוחד.

בשוק מוכרים הכל, בדים, פייטים, כלים, שירותי תספורת, פירות...באחד הדוכנים הללו של תפוחים ורימונים קיבצנו סביבנו כמה הודים שהניפו בגאווה שלט שנה טובה...ראש השנה היום. בג׳ודפור שני דברים בולטים מבצר ענק החולש על העיר, והדבר השני הוא המולת השוק...מיליוני הודים מכל הכיוונים בצבעים עזים...מהאוטו לא יכולנו להבחין בריח...ארומה של אמוניה מרחפת על כל חומת העיר...הם פשוט משתינים בכל פינה.

אנחנו התמקמנו במלון מבתי האבלי...שאלו עשירים שבתיהם היו מעין יצירת אמנות אחת גדולה...קירות מצויירים, מיטות אפיריון ועוד כהנה וכהנה.

המבצר הענק, מבצר מהראנגאר בנוי על צוק אדום וגבוה, קירות המבצר עשויים אבן שמפוסלת ונראית כמו תחרה. בעיקר שהנמצאים במבצר יראו אך לא יראו. בעצם בעיקר הנמצאות...

מהמבצר נסענו לאחד הכפרים של האמנים שעובדים בסביבה, עברנו דרך כפר כדרים, התעכבנו קצת, אני ניסיתי את יכולותי על האבניים הפרימיטיבים...בהצלחה מועטה מאוד...משם נסענו לאורג שטיחים חביב, האורג שטיחי דאהרי העשויים מצמר גמלים...זה סיפר לנו במן שלוות נפש שהוא שייך לקאסטה הכי נמוכה...וכשהם היו מגיעים לאיזה שהוא מקום הם נאלצו לשבת על הרצפה...ולכן הם נאלצו לארוג לעצמם שטיחים...כן, כן. הכל בסדר...ככה זה - וזה נראה לו תקין...

העיר הכחולה - בתי העיר צבועים כחול ברהאמני

מג'ודפור לביקאנר

היום בבוקר עזבנו את ג׳ודפור ונסענו לביקאנר.

בדרך נכנסנו למקדש שסביב לו גן ובו המוני קופים שמסתובבים חופשי, נארואטרה שמו.

בדיוק כעת זה ראש השנה שלהם...אז יש להם המון טקסים. נפלנו על טקס של טרום חתונה וגם בדיוק גזזו לילד את השיער בפעם הראשונה בגיל שלוש. הוא נורא בכה אז שלפתי בלון ונתתי לו וכולם היו נורא שמחים.

משם נסענו למקדש קארני מאטה שבעיירה דשנוק. זה מקדש שהיום עלו אליו אלפי אנשים לרגל. שם סוגדים עולי הרגל לאלפי חולדות מקודשות. בדרכים ראינו קבוצות רבות של עולי רגל שצועדים מאות קילומטרים, מספר ימים עד שמגיעים למקדש. עולי הרגל לבושים בבגדים צבעוניים מצויידים בדגלים.

מה ששכחתי לציין זה שכמעט כל הטיול עד כה אנחנו יחפים...בכל מקום צריך לחלוץ נעליים...

עובדה זו ממש חשובה לסיפור הבא.

המקדש הזה מוקדש לחולדות. יש להודים יחס מיוחד לבעלי חיים והם לא רואים באף אחד מהם בעיה. מסתבר שגם החולדה מקודשת בעיניהם...אני חונכתי אחרת ואת החולדות אני מכירה רק לאחר שנתפסו במלכודת והן מציצות אלי מעבר לסורגים.

אז...נכנסנו למקדש ובחזיתו יש מיליון אנשים והרבה יונים.

אנחנו עומדים בתור ארוך ודוד שואל אותי ראית את החולדות? ואני משיבה לא...

אז הוא אומר לי תסתכלי על הרצפה אחת עברה ממש ליד הרגל שלך...אני הייתי בטוחה שזו יונה...

מיליונים של חולדות רצות על הרצפה על התקרות על הרגליים של האנשים.. קפצתי על המעקה שהיה לידי ושיחררתי צווחה שכולם הסתכלו מה קרה לי...

אחרי כמה דקות טובות התרגלתי וחשבתי בליבי שזה אוגרים חביבים...וככה אני אוכל להנות מהתופעה.

זה היה הזוי...חולדות בכל מקום למעלה, למטה, עליך...

החולדות הקדושות בדשנוק



משם נסענו לביקנאר. אנחנו עצרנו בעוד מקדש...ושומר המקדש לקח אותנו אליו הביתה...ופתאום דרך החלון ראינו על הגג של השכן סארים...מן בדים כאלו...בקשנו שיקח אותנו למדפיס הסארים. נכנסנו לכפר. סמטאות ברוחב מטר. מדרגות תלולות ואפלות והגענו לשכן ששמח כל כך שבאו אורחים. 

זה מדהים איך שהם שמחים. כל השכנים באו לראות מי בא והיו שם איזה 15 ילדים...שוב חולקו בלונים וסוכריות וכולם היו נורא שמחים וגם אנחנו.

כעת אנחנו במלון לאחר מקלחת מהג׳יפה של החולדות. מאוד חם פה, טוב זה מדבר, עכשיו אני מבינה גם מה משמעות הביטוי ספינת המדבר...כל ההובלות באזור נעשות במן מרכבה רתומה לגמל, והגמלים...כל גמל, גמל! זקופים, תמירים ונורא גבוהים...שלנו נראים לידם קצת חננות.

אמצעי תחבורה מעניינים בדרכים

האישה ההודית

נתחיל מזה שלא הייתי רוצה להיות אישה הודית...למרות שאני מתה על הצבעים... ולכולן יש שיער שחור ארוך אסוף בצמה עבה...ולכולן צבע עור מבריק ושזוף של שוקולד. והכי מדהים...הן כל הזמן נסיכות, או מלכות.

עם כל הבנות...

יש להן גלימה ארוכה, רכה ומשיית מתנפנפת...והן הולכות כאילו הן מרחפות כי הסארי סוגר את מרחב הפסיעה שלהן...ולכולן יש המון נוצצים, וזהבים ורקמות, ואבנים יפות וצבעוניות...זה כל כך יפה.

יש כמה סוגי לבוש. יש את הסארי ויש את הפנג'אבי.

הסארי הוא חת׳כת בד באורך שישה מטרים.

אם הסארי מאיכות טובה כמו פאשמינה או משי הוא עובר מבעד לטבעת נישואין... הסארי תפוס למן חצאית עם גומי והוא מסובב הרבה פעמים. ובסוף הוא נגמר על הכתף.

מתחת יש להן חולצת בטן. זוהי גם החזייה שלהן שמשמשת להצפנת הציצים והכסף.

כל רופי בהודו עבר ציצים של איזה הודית.

הפנג׳אב זה טוניקה עם צעיף כזה שמתנופף.

הלבוש של האישה נועד בעצם להסתיר אותה. המכנסיים הרפויים, הטוניקה שמכסה את הטוסיק והצעיף שמכסה את הציצים...

בעצם גם הערבים מסתירים את הנשים שלהם בשמלות ארוכות ובבורקה כך שהן רואות את העולם דרך רשת. אצלנו היהודים מוצאים פטנטים...אמנם לאישה יש חצאית אבל על הראש שמים כובע או פאה להסתיר את השיער...אבל בגדול בכל הדתות הגברים לא סומכים אחד על השני והם מסתירים את הנשים מעצמם...

טוב רק שתדעו שגם אני נורא רוצה כזו טוניקה...אבל לא המציאו בהודו גברת במימדים שלי...בייחוד לא את הרוחב...

יש לכל הנשים ההודיות המון תכשיטים...צמידים על הידיים ועל הרגליים, שרשראות מחרוזים עם המון נוצצים, טבעות, עגילים ונזמים.

בהרבה מקרים הן הולכות ללא נעליים. הרגליים שחורות משחור...אבל יש טבעת על כל אצבע.

עד כה ראינו הרבה מאוד נשים שעובדות מאוד קשה...הן סוחבות משאות על הראש, מנקות עם מן אסופת קש כזו, שואבות מים מבאר, אפילו עובדות בבניין ובסלילת כבישים, ותמיד הן כמו נסיכות עם הסארי המתנופף והמבהיק בצבעו.

והגבר ההודי, הולך עם מן חצאית כמו חיתול רפוי, עם איזה טורבן צבעוני על הראש ונח...מרבית החברה שראינו בדרכים באזור ראג׳סטאן נראים מנומנמים.

ויחסם לאישה הוא נורא ואיום...האישה אינה נחשבת בכלל.

הנהג שלנו ראג׳, שהוא בחור אינטיליגנטי, שראה אנשים, ומסתובב ברחבי הודו, החליט לקחתנו לביתו לארוחת צהריים.

הגענו אליו הביתה והוא הציג בפנינו את האמא שלו ואת האבא שלו ואת הילדים...ואז שאלנו איפה האישה...היא מכינה את האוכל...כעבור זמן מה הבת הבכורה הביאה את המגש עם האורז והעדשים ואת הצ׳פאטי. אכלנו...וכשסיימנו דוד ביקש לצלם את כל המשפחה...אז הואיל ראג' לקרוא לאישתו מן המטבח...היא הגיעה כנועה והרכינה את ראשה....היא לא היישירה מבט אלינו וממש זה היה נורא לראות.

יש להם עוד איזה ענין הזוי...ענין הקאסטות. קאסטה זה מעמד. אם נולדת לקאסטה מסוימת אתה שייך רק לה. יש ארבע קאסטות. הבראהמינים-כהני הדת. הלוחמים-שזה כל עובדי שירותי הבטחון והשומרים, הסוחרים-לשם משתייכים הכי הרבה אנשים וקאסטת הפועלים. מתחת לארבע הקאסטות הללו נמצאים המנודים שהם אלו שאחראים על נקיון, בניית כבישים, ניקוי שירותים וכד.

באזורים הכפריים משיאים את הנשים בגיל צעיר מאוד ואז הן עוברות לגור בבית הורי הבעל. יש ילדים שההורים שלהם מחליטים בגיל ארבע שהם מיועדים זה לזה.

איך אתם מסכימים לזה...שאלנו בחור חמוד שמכר לנו תבלינים. והוא אמר מה, זה הכי הגיוני...מה בחור בן 19 יודע על עצמו...הרי מי מכיר אותו הכי טוב אם לא ההורים שלו. וההורים שלו הרי רוצים את הטוב ביותר בשביל הילד שלהם...אז הכי נכון זה שההורים יבחרו לילד שלהם את האישה...

מה דעתכם על זה?

מנדבה - בתי האבלי המצויירים

אנחנו במנדבה. זה קצת כמו קלנסוואה עם כמה בתים שנבנו בידי ה״האבלי״. אלו הם אנשים מאוד עשירים שגרו כאן ובנו בתים מדהימים עם ציורי קיר שפשוט אי אפשר להבין כמה שזה יפה...ובאמצע קלנסוואה. 

כל האזור נראה כמו כפר ערבי.

בבוקר סיירנו במצודת המהרג׳ה. לכל עיר יש את המהרג׳ה שלה. המהרג׳ות האלו בהודו היו נהנתנים ועשירים כשכל העם מסביבם חי בעוני ובדלות. אבל ההודים מעריצים אותם.

זה מצחיק כי הם קוראים לדוויד מהרג׳ה...כי המהרג׳ות היום הם עם שיער לבן ומוסטש...כמו דוד.

טוב הנושא היום יהיה ענין האוכל...

אנינות טעם זה לא הקטע החזק פה...אני ממש משתגעת...בכל דבר הם דוחפים טונות של קרי וכורכום, וגם צ׳ילי ואני לא כל כך אוהבת את זה...

שיטת האכילה היא מענינת...הם אוכלים בכריעה ויושבים על מן מיטות מברזל. האוכל מוגש על פלטת עץ ועליו שמים צלחת גדולה עם אורז ובצלוחיות קטנות מנירוסטה הם מוסיפים את התוספות שזה בדרך כלל שעועית או עדשים ופיתה עיראקית שטוחה שנקראות צ׳אפטי.

האוכל שלהם חריף בטירוף. ביומיים הראשונים אכלתי, כי רציתי לחוות את הודו...ואז חטפתי צרבת כזו שהרגשתי שיוצאות לי אבוקות אש מהאזניים.

כעת אני מבקשת נוט אספייסי...והם נותנים לי אוכל נטול טעם...

הם אוכלים כאמור במן ישיבה כריעה...הרגליים מאוד קרובות לצלחת... והקטע הכי גדול שהם אוכלים עם יד ימין בלבד. יד שמאל מונחת מאחורי הגב.

מכאן מתחיל סיפור נוסף ואני אקרא לו או סיפור מסריח...או סיפור מהתחת...

מסתבר שההודים לא משתמשים בניר טואלט...ובכל השירותים יש מן צינור ליד האסלות...אני לא הבנתי למה צריך להתקלח על האסלה... אז התברר לי שהיד ההיא שנשארת מאחורי הגב היא היד שעוזרת לניקוי הישבן...

אז אנחנו הבאנו מהבית איזה חמישה ניירות טואלט ואנחנו נורא מתקמצנים עליהם.

ועוד דבר מענין...אם כבר אנחנו בשירותים...

כשמגיעים לגסט האוס שואלים אם יש מים חמים....בטח...שור....

ואז מגיעה שעת המקלחת...אני עירומה...פותחת את הברז...

אין מים...צועקת לדוד...אין מים...הוא קורא לאיש מהקבלה...וזה אומר...רייט הנד הוט ווטר...

זאת אומרת יד ימין מים חמים...

טוב...אני מנסה יד ימין מים חמים...אבל נאדה...יש מים והם קרים...

אני צועקת לדוויד יש מים קרים...

הוא קורא שוב להוא מהקבלה...זה מגיע ואומר...נו בטח...עכשיו ערב...מים חמים רק ביום כשהשמש מחממת את הדוד שעל הגג...עכשיו יש רק הוט באקט...כעבור עשר דקות מגיע אלי למקלחת ילד עם דלי מים רותחים... ועם קנקן פלסטיק... לוקחים קצת מים חמים מהדלי מערבבים עם מים מהברז של האין מים חמים...

וזו מקלחת נהדרת...כי אני כבר מתה לצאת משם ...וכדאי גם שאשטוף את כל הלכלכוך שאספתי היום...

היום ראינו בעלי מלאכה מעניינים מאוד. באזור הזה יש עצים שיש להם שרף עשיר. והם אוספים את השרף, מחממים אותו על מן מדורה קטנה ועושים מזה צמידים. 

אחרי שהחישוק נעשה, הנשים יושבות ומדביקות נצנצים...

ממתקים הודים מטוגנים בשמן עמוק עמוק עמוק...

הראש ההודי

הנושא שלנו היום יהיה החלק העליון של ההודים...או בקיצור הראש ההודי.

נתחיל מזה שהראש ההודי הוא לגמרי בלתי מובן.

הם כאילו אומה שלמה של ילדים...או אולי נאמר בעדינות קצת אינפנטילים... ואני אומרת את זה בסימפטיה גדולה.

אין בהם ביקורת או ציניות או אלימות.

יתכן שזה בגלל שהם כולם מאמינים מאוד בדת ההינדית או הג׳יינית או ה...מהמשפחה של הבודהות הקטנות האלו.

הם מאמינים שאנחנו רק גילגול קטן כאן ואם נתנהג יפה, בגלגול הבא המצב ישתפר. בינתיים צריך להיות נחמדים, לא לקטר, לא להתרגז, ולהעביר את הזמן בקארמה טובה...

אז זה עובד ככה שכולם מחייכים...וכולם ניגשים אליך עם יד מושטת לשלום (יד ימין כמובן) ושאלה ״וואט איז יור נים״ ״וואט איז יור קנטרי?״...

טוב, אם אגיד לך את שמי...אז מה..אתה תזכור...מה זה עוזר לך...אבל אני אומרת...והם הופכים לחברים שלי...

עכשיו יש ענין נוסף וזה ניעת ראש של הודים...זה משהו שהוא בין כן ללא. זוהי תנועה אלכסונית של הראש עם הזזה משמאל לימין. כששואלים הודי אם הוא מסכים שנצלם..הוא עושה ככה עם הראש...ואז...אין לנו מושג אם הוא אמר כן או לא...אז אנחנו מצלמים!!!!

אני מאוד רוצה להצליח לעשות את התנועה ואני מתאמנת על זה שבוע עד שאתמול נתפס לי איזה שריר בצוואר...ככל הנראה כדי לבצע את התנועה הזו צריך שריר הודי שאין לי אותו. נאלצתי לקחת אקמול ולהקפיד לא להתאמן על זה יותר למרות שבתחרות עם דוויד כמעט ניצחתי ואני עושה את זה כמעט כמוהם...

דבר נוסף בראש ההודי זה השיער...

נתחיל עם זה שיש שני מיליארד הודים...אבל לתשעים אחוז מהם יש שביל בשיער. הודי ללא שביל זה לא הודי טוב. לפעמים בתחילת השביל יש סימן של אין כניסה בצורת טיקה אדומה...אבל לא אצל כולם.

כשהולכים ברחוב הולכים מולך נהרות אדם של אנשים..לאן הם הולכים..אחד ליד השני...לא דוחפים..המונים.

צבע עורם שזוף ושחום כמו צבע תה מסאללה.

יש כאלה שיש להם שביל באמצע וכאלה עם שביל בצד. יש כאלה עם ראש מגולח ורק צמה קטנה מבצבצת מאחור. יש כאלה שלא הסתפרו כבר שנים ושיערם התאסף לו לראסטות וכאילו נחשים יוצאים מהראש. ותמיד השיער השחור בוהק. 

ויש עוד קטע מדהים...השיער לא נעצר וצומח רק על הראש...חברה, יש להם שיער על האזניים...אתם לא תאמינו כמה גארפילדים ראינו וצילמנו.

וזה לא נגמר בשיער...על השיער...יש מיליון סוגים של טורבנים...לבנים ואדומים וכתומים שעשויים מחת׳כת בד באורך שישה מטר והם כורכים אותו סביב סביב...ובסוף הם נראים כמו סוכריה על מקל...

וגם יש כאלה ששיערם הלבין...אז הם עושים חינה...ואוי ואבוי איך שהם נראים.

אנחנו חריגים..אני אישה עם שיער קצר...רחמנא ליצלן...ודוד עם שיער לבן...אם אתה לא מהרג׳ה...איך נהיה לך לבן...או איך הגעת לגיל המופלג הזה...

ו...מה ששכחתי לציין שאין הודי ללא נזמים או עגילים...נו שוין...וגם טיקות...וגם צמידים...המון שנצנצנים (כמו שדור, נכדי האהוב, קורא לנצנצים)...

טוב בתחילה כבר ציינתי שהם כמו ילדים...וילדים אוהבים נוצצים.

האמת היא שגם אני.

אני נעצרת ליד כל דוכן שמונצס לעשות ״איי שופינג".

הבנות ההודיות גם להן יש ראש...עם צמה ענקית, שחורה משחור.

אותי הן ממש מסקרנות ומרתקות.

ג'אייפור ותמונות מסרט הודי

ג'אייפור, עיר בורוד עתיק

בירת ראג׳סטאן. העיר הורודה. נקראת כך כי המבנים עשויים מאבן אדומה ורדרדה.

אבל בעיקר זו עיר עמוסה בכל מה שרק אפשר לחשוב. המון הודים מכל הסוגים.

רק הגענו ואנחנו במלון עם רצפת שיש וציורים מדהימים על התקרה ומיטה עם קישוטים הודיים והכל עבר כבר את הביקורת שלי. ואפילו יהיה לי העונג להתקלח כמו בן אדם. וזה עולה אלף שש מאות רופי. כולל ארוחת בוקר, שזה מאה ושישים שקל. זה מלון בסטאנדארט ממש גבוה וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש, המחירים של המחייה פה. הכל מאוד מאוד זול. רק כדי להבין את סדרי הגודל...ליטר וחצי של מים מינרלים, עולים חמישה עשר רופי, שזה קצת פחות משקל וחצי.

אנחנו בעוד חצי שעה נוסעים לעיר לבלות עם הנהג שלנו, ראג'. הו כמה מפתיע...מסתבר שלכולם קוראים ככה...אבל הוא איש נחמד ואנחנו בקשנו ממנו ללכת לסרט בוליוודי...נראה איך יהיה.

אני כבר מזמזמת...איצ'יקיטנה איצ׳יקיטנה טנה וקוטנה....פורי פורי...

אז היינו בסרט ההודי שנקרא בודי גארד...

זו חוויה יוצאת מן הכלל. אולם הקולנוע נראה כאילו מישהו יצק קצפת על התקרה...ויש אורות כחולים כאלו...והרבה נוצצים...טעם הודי לגמרי. והסרט...הודי...סיפור אהבה, אין אף חיבוק או נישוק של הבודי גארד לנערתו הקרויה לאבלי...יש המון ריקודי איצ׳יקיטנה...ויש הרבה אפקטים של מכות אבל לא רואים אף אחד שמת או שכואב לו...סרט בוליבודי...בכל פעם שבודי גארד מנצח כל הקהל מריע לו...וכשכואב לו הם עצובים מאוד...

זו היתה חוויה של ממש.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=gst2UTzz0pk
מומלץ להכנס לקישור לראות את הפרומו

ביקרנו בסיטי פאלס, ארמון המהרג׳ות שעדיין מאכלס את המהרג׳ה הנוכחי, רק שהמסכן הזה הוא רק בן ארבע עשרה... משם הלכנו לג׳אנטר מנטר...מעין מתחם של מצפה כוכבים, שעון שמש ענק ועוד אלמנטים שנותנים לך הרגשה שאתה כמו עליסה בארץ הפלאות...מונומנטים ענקיים שמחשבים שעות, כיוונים, אסטרולוגיה ועוד.

ביקרנו במבצר אמר, מבצר שמוקף בחומה כמו החומה הסינית...כמו...

מה שעשה לי יותר מהמבצר זה אלפי האנשים שעלו אליו ברגל, יחפים, היה יום חם מאוד, אף אחד לא נדחף...שקט מופתי.

אני זועזעתי למדי כשראיתי ילד שהוריו אוחזים אותו היטב כדי שיבצעו בו קעקוע על היד...איזה הורים טובים, נתנו לילד כפל מבצעים, איידס וקעקוע במחיר אחד...המקעקע יושב על אבן וכל דיכפין יטה ויקועקע...זה מזעזע!!!

אגרה - טאג' מאהל.מקום לחגוג 55

הגענו אחרי נסיעה ארוכה.

יצאנו מג׳אייפור. עשינו תחנה במקדש הקופים.

זה מקדש שיש בו מיליוני קופים חופשים. ובניהם המוני אנשים שעולים למקדש להתפלל ולהביא מנחות לבודהה ולחבריו וגם להשתכשך בשלולית קטנה...

אנחנו עלינו למעלה למקדש, המוני קופים מסביבנו ופתאום איזה קופיף קטנטן...ממש קטנטן נבהל ממני...והתחיל לצווח והלך לקרוא לאמא׳שלו וזו באה, חתיכת קופה, ועשתה לי פרצוף עם שיניים, ואז דוויד ואני עשינו אחורה פנה...נחמד נחמד...אבל להודים בלבד.

אנחנו נזכור את המקום הזה במיוחד בגלל שכמו שלכל תייר טוב בהודו, גם אנחנו חטפנו קלקול קיבה...נו אל תשאלו יותר מידי...

אבל כעת זה יותר טוב...

משם נסענו לפטפור סיקרי, מבצר ענק שבנה איזה מלך מגלומן ואחרי שנתיים זה לא התאים לו אז הוא עזב...לקחנו מדריך קשיש נטול שיניים, הלכנו איתו...זה מסוג המדריכים שאפשר ללכת אחריהם בעיניים עצומות...כי הוא כל כך הסריח...או...

ואז הגענו לאגרה.

כאן נפרדנו מהנהג.

הוא היה ממש עצוב.

כתבנו לו משוב...מכתב פרידה והמלצה במן מחברת כזו שבה הוא מבקש מכולם שיכתבו לו...זה היה באמת מרגש...הוא אמר שהוא כבר מתגעגע אלינו...

הבוקר הלכנו עם שחר לטאג׳ מאהל. 

כל מה שאומרים על זה, זה נכון. זה מבנה ענק שמכל ארבעת צדדיו הוא נראה בדיוק אותו הדבר. סימטרי לגמרי.

וזה גדול מאוד. והכל משיש לבן. ובתוך השיש משובצות אבנים בצבעים שונים, עם ציורים של פרחים, זה מדהים.

הגענו לשם, ובלי הדרכה מקומית קשה להבין ולשייך דבר לדבר מתוך הספר.

אז תמיד במקומות האלו יש מן מדריכים מקומיים שנצמדים אליך. עד עכשיו ממש הצלחנו עם כולם. 

והם גובים לא מעט כסף על ההדרכה.

היום ראיתי שהולך לפנינו בחור צעיר עם מדריך צעיר ונמרץ.

אמרתי לדוויד...מה דעתך שנפנה אליהם ונבקש להצטרף...יאללה...נגשתי לבחורצ׳יק...שמתי יד על הכתף שלו ושאלתי באנגלית...אכפת לך שנצטרף ונתחלק איתך בתשלום...לא איכפת לי...אמר...ואז פניתי למדריך..ומה איתך...זה בסדר לך?...כן אין בעיה...וכך הצטרפנו...המדריך היה צעיר נמרץ שמכיר היטב את המבנה...והבחור..פולני...אמרתי לו: אתה יודע שמקורותינו הם פולין...כן? מאיפה אתם...מישראל...אההה...אני הייתי בישראל לפני שנה בטיול גדול...ירושלים...גליל...קיסריה...אילת....ישראל יפה...נו...נהינו חברים....וזכינו בהדרכה מעולה בטאהג׳ מאהל.

המקום הוא סמל לאהבה של בעל לאשתו....אז באופן מקרי בעלי שלי הביא אותי למקום המדהים הזה דווקא ביום הולדתי...

ולגבי איך שההודים מדברים אנגלית....

זה כאילו שהם עם גחלים לוהטות בתוך הפה...ושפתיים סגורות ומהודקות...וריש מתגלגלת... מצחיק.

נזכרתי בבדיחה ששמעתי לפני המון שנים.

נפגשו שלושה אנגלי, צרפתי והודי

נתבקשו השלושה לספר סיפור שיש בו איזכור של שלושה צבעים...פינק, ילו, וגרין ( ורוד, צהוב, וירוק)

אז האנגלי מספר: איי וונט טו זה גרין ג׳ונגל אנד אי סו אה פינק ביג בירד אנד איי קילד אה ילו טייגר...( הייתי בג׳ונגל הירוק וראיתי ציפור גדולה ורודה והרגתי ילו- נמר צהוב...)

אז הצרפתי אומר....יה...איי ווס אין זה ילו דסרט אנד איי סו אה ורי ביג גרין סנייק אנד איי סו אה פינק היפופטם אנד קיל בוס...( אני הייתי במדבר הצהוב וראיתי נחש ירוק והיפופתם ורוד והרגתי את שניהם...)

אז ההודי אומר...איי ווס את הום אנד מיי טלפון גרינג גרינג אנד איי פינק איט אפ אנד איי סיי ילו....

רוצה לומר שהם פשוט משבשים כל מילה בצורה שקשה להבין אותם.

קצת חיוכים והרבה פנטומימה מאוד עוזרים.

רכבת לילה לוראנסי

רכבת לילה לורנאסי. בלי זה כאילו לא היית בהודו.

אחרי שרזינו באגרה איזה ארבעה קילו...שוטטנו באזור ובעיקר נחנו.

עזבנו את אגרה שלשום ועברנו את חווית החוויות בהודו....רכבת לילה....

טוב, מה שקרה שהזמנו את הרכבת מהבית, מהאינטרנט. אנחנו אנשי העולם הגדול. (כאילו....) וזכרנו מפרו שמה שנקרא "סליפרס״ זה מן מושבים שיורדים למצב שינה...

אז בהיותנו באגרה שאלו אותנו המקומיים...איך אתם מגיעים לוראנסי?...ברכבת....ובאיזה קלאס...אחרי שענינו ״סליפרס״ קיבלנו את ניעת הראש ההודית...רוצה לומר: משתתף בצערך....

אני קלטתי את זה וביקשתי מדוויד שנכנס לאינטרנט ונראה מה זה הסליפרס הזה...

צריך לזכור שזו רכבת של 12 שעות....

כנשכנסו לאינטרנט הבנו מה משמעות המושג: טו מאץ׳ אינפורמיישן...

ראינו תמונות של הקרון שלנו והבנו שאנחנו הולכים להצטופף בקרון עם עוד מיליוני הודים שנוסעים בדיוק היום לוראנסי...

הסתבר שיש קרון עם מזגן...יש קרונות ישיבה עם מזגן...יש קרונות פרטיים...הקיצר...אנחנו לא בהם.

אני התחלתי להריץ סרטים...שום סרט הודי לא יכול היה להתחרות איתי...מה לא חשבתי...שודדים, כייסים...בלילה בדיוק כשנרדם נרגיש יד על הפרצוף...נו...אל תשאלו...

תחנת הרכבת באגרה היתה קדימון...המון אנשים יושבים על מן חתיכת בד וישנים, ואוכלים, ומחכים...המון קבצנים, ילדים שמבקשים נדבות, חולדות שרצות חופשי על פסי הרכבת כי יש שם אשפה שנזרקת מהקרונות...אני הייתי לחוצה שחבל על הזמן.

מה שעוד התברר לי שאנחנו הזמנו מקומות בדרגש התחתון..ובכל הספרים כתוב שכדאי בעליון כדי שלא יציקו...ולא יכייסו...ועוד דבר חשוב..אנחנו לא ביחד!!!!!!!!

דוד הרגיע אותי כל הזמן, אבל אני חייבת לומר שמתח ניכר גם על פניו.

ראינו לפתע עוד שני תיירים ונורא שמחנו.

הרכבת הגיעה.

בינתיים ברציף התקבצו הודים לידנו וביקשו להצטלם איתנו...זאת אומרת שאני מופיעה באיזה אלבום הודי...(בעצם לא באחד אלא בהמון).

טוב, עלינו לקרון שחשבנו שהוא שלנו עם הזוג השני...ודקה לפני תחילת הנסיעה התברר לנו שאנחנו בקרון הראשון ועלינו על האחרון...נפרדנו מהחברים לדקה שהיו לנו ורצנו עם כל התיקים לקרון אחר.

הקרון נראה בתחילה נורא...שלושה דרגשים. מן מדף מצופה בסקאיי שראה ימים יפים יותר. בתחילת הנסיעה הדרגש האמצעי מקופל ואז כולם יושבים על הדרגש התחתון עד שהרכבת מתחילה לנסוע. בדרגש שהיה מסומן שלי ישבו איזה קבוצה של פרחות הודיות, מסתבר שיש דבר כזה, שניסו לתפוס לי את המקום...לדוד היה דרגש באותו קרון אבל מעבר למעבר. אכן הדרגש התחתון הוא בעייתי, כי אם הנוסע מהדרגש האמצעי מתעייף...גם אני צריכה ללכת לישון.

אחרי איזה חצי שעה של נסיעה, היה מן כיבוי אורות, כמו בקיבוץ..כולם הלכו לישון.

מעלי, במדף במרחק ארבעים סנטימטר, הלכה לישון סבתא הודית עם סארי, טיפסה בלי בעיה, בקומה שלישית מעלי ישן הבן שלה..מולי במרחק חצי מטר ישן הסבא..ולא הסבא שלנו...והוא נחר שחבל על הזמן וגם קצת הפליץ...(בחיי).

אבל מעליו ישנו שתי בחורות חמד ומעל דוד שהיה מעבר למעבר ישן האבא שלהן.

בלילה, אני עם כל הפחדים שלי, הייתי ממונה על התרמילים כי דוד ישן במעבר.

אני לא שוברת שמירה בדרך כלל, אבל פחדתי שאתנמנם ואז...מישהו מהסרטים שלי יבוא...אז קשרתי עם צעיף את התרמיל ליד שלי ואמרתי שאם יבוא איזה הודי בלתי מוזמן אני מכניסה לו בעיטה...

מה שלא לקחתי בחשבון שיש מצב שהסבתא שמעלי תצטרך פיפי בלילה..

ופתאום אני מרגישה איזה רפרוף (זה היה הסארי) ומגע של יד או רגל...אני שהייתי בכוננות שודדים שיחררתי בעיטה, לא מאלימות אלא מבהלה והעפתי את הסבתא למטה...

סורי...סורי...נו פרובלם היא משיבה לי...פיפי אונלי...

עם שחר...כולם השכימו...ונהרו לשרותים...אני אדלג על התאורים...רק אני נזכרת ואני מפסיקה לנשום...

הסבתא והסבא והבן ירדו ונשארנו עם הבחורות ואבא שלהן...ונהיינו חברים, חלקנו את הטוסטים שהבאנו איתנו...כי משהו אחר לא יכולנו לאכול...וגם קצת סוכריות...והראנו את התמונות של המשפחה שלנו לכולם...הקיצר...היה משעשע וממש לא כזה נורא כמו שחשבתי.

הגענו לוראנסי.

החברים בקרון הרכבת מתארגנים לשנת לילה



וראנסי - תרכיז של הודו

אומרים שוראנסי היא תמצית של הודו.

יש בה הכל...הרעש, הצפיפות, ההמולה, הריח, האנשים, הקדושים, המקדשים, הגנגס...

וזה נכון. זה נכון עד רמת הזוי.

אתמול התחלנו את הסיבוב על הגאהטות. גאהט זה מן מדרגות שיורדות אל הגנגס מהרחובות של העיר..זה כמו ירידה לחוף.

יש כל מיני גאהטות כשיש בשתיים מהן את שריפת המתים המדוברת.

יש גאהט של הכביסה...יש גאהט של טקסים...כל מיני.

אתמול לקחנו סירה עם עוד 4 תיירים ושטנו על גדת הגנגס וראינו את הגאהטות האלו מתוך הנהר.

מראה מדהים...במיוחד כשהשמש שוקעת...כל נוסע בסירה המצ'וקמקת מקבל מן צלוחית מעלים, כזו שיש בה פרחים נבולים ובאמצע נר...מדליקים את הנר...מבקשים בקשה ומשיטים בגנגס. מראה יפה...הרבה נרות שטים להם על פני המים.

ועל המדרגות עושים טקסים כל מיני כהני דת.

אנחנו נמצאים כרגע בראש השנה שלהם ויש להם חג שנקרא דורגה. הטקס הוא שהם מביאים המון בובות של אלים וכל מיני פסלים עם המוני זהבים ונוצצים...מעלים את הבובות על סירה וזורקים לנהר...וכל הקהל צועק ומתלהב...

דבר נוסף זה שרפת המתים.

זה משהו שאי אפשר לעכל אותו.

וראנסי נחשבת עיר קדושה ומי שמת כאן נגאל מהיסורים של לידה מחדש ועולה ישר למלכות שמים...הקיצר יש פה הרבה שבאים כדי לסגור את העינינים...

אז מידי פעם רואים ברחוב קבוצה של בחורים עם אלונקה ועליה סדין עם נוצצים...וזה נראה כאילו הם נגשים רגע להניח פה משהו ושום דבר לא קרה..

ואז יש את הקטע של השרפה...מדורות מדורות...והמשפחה..רק הגברים יושבים בצד ומחכים שלוש שעות עד שזה נגמר...לא עושים כיבוי צופי...אבל אוספים את האפר משחררים אותו בנהר...וממשיכים הלאה..נפגש בהמשך...

באזור של שרפת הגופות פרות מלככות את הפרחים שהשאירו הקרובים...תיירים מביטים בסקרנות..והמשפחה...רק הבחורים, מדברים, מדברים בטלפון...בשמיים רואים עפיפונים שילדים מעיפים...

כאמור כעת חג הדורגה. יש חגיגות והם הולכים ברחוב עם בובות ענק של שיווה, בודהה וחבריו. אז אנחנו רואים שיירה של בובות ופתאום שיירה של עשרה בחורים על הכתף סוחבים גופה...באמצע הכביש הסואן....

הגנגס הוא נהר ענק. רוחבו כמו הכנרת בערך, רק שזה לא נגמר. מים בשפע חולפים בנהר וזה משהו שאנחנו כישראלים מתקשים לקלוט, זה נהר...

גדת הנהר נראית כזה דבר: חוף של מאה מטר שריפת גופות, צמוד לה חוף של מאה מטר שפיכת הביוב של וראנסי לנהר, צמוד לו חוף הכביסה...שם הם מכבסים את הכביסה של תושבי העיר ומניחים לייבוש על הגדה...היום בדיוק היה יום של כביסה לבנה...ואני לא צוחקת...מלא משטחים של סדינים ומגבות..בטח מכל הגסט האוסים...

חשבנו לתת פה לכביסה את הדברים המלוכלכים שלנו...החלטנו שעדיף שזה יסריח מזעת אפנו ולא ממשהו אחר...

ורגע...לא הגעתי לשוס...החוף הבא הוא חוף של אילו שעושים טבילה קדושה בגנגס.

אני פשוט לא רוצה לחשוב כמה קוליפורמים יש בגנגס הזה.

אתמול כששילחתי את הנר במים פתאום היה איזה גל שנגע לי ביד..והרטיב לי את היד...נשארתי עם היד באוויר איזה שעה...עד שאיזה בחורה שהיתה איתנו על הסירה שאלה אותי אם אני רוצה אלכוהול ג׳ל לחטא את היד...כי גם לה השפריץ מים קדושים של הגנגס על היד ומסתבר שהיא הרגישה את החיידקים כמוני.

היום קמנו בחמש ויצאנו לראות את הזריחה בגנגס ושוב לקחנו סירה...הפעם סוליקו רק שנינו. וזה היה מדהים. שוב לראות את החוף אבל באור יום.

בבוקר יש מן ערפילים כאלה וזה נראה כאילו הסירות מרחפות.

אל הגהאט שממנה לוקחים סירות לשיט היינו צריכים להגיע בדרך די ארוכה ובחושך...חמש בבוקר כבר אמרתי...אז החלטנו לקחת ריקשה מן...איש שסוחב אנשים על מן תלת אופן כזה. והם מתחננים...כל פעם שמישהו הולך ברגל נצמד לו רקשה מן...ומבקש להסיע אותו. אז..חושך..ממהרים...החלטנו שנעלה.

אז היו שתי בעיות עיקריות...האחת והגדולה שעם טוסיק כמו שלי אין מצב שגם דוד ישב...המושבים צרים...בנויים להודים..אז דוד עמד כל הדרך..על הצד...

והבעיה השנייה המשקל...כאן גם דוד תרם את חלקו...והיתה עלייה...מסכן הרקשה מן...דוד רצה לרדת לעזור לו לסחוב בעלייה...וכל העלייה הוא אומר לי בואי נרד...לא נעים..אבל הרקשה מן נעלב...עוד עשרים מטר ירידה...ואכן כך היה.

אתמול הגענו לגסט האוס ממש נוראי...זה מה שנקרא להתכלב..מטונף ובלי מים..הקיצר החלטנו לשדרג..עברנו למקום אחר שכתוב ומומלץ בלונלי פלנט...

אבל באופן מפתיע גם פה נתקענו בלי מים...כששואלים את האחראים מתי יהיה מים...הם עונים בכל פעם...מור טוונטי מיניטס...נו באמת...כבר עברו שעתיים. זמן הודו....היום בכלל היה לנו כפל מבצעים גם לא מים אבל גם לא חשמל...או אינדיה....

כל דבר זה לפי ההגיון שלהם...הקצב שלהם...

אני מקפידה לשמור על קארמה טובה...האמת, ביננו...לא תמיד מצליח לי ואז משתחרר לי איזה קיטור..אבל מיד אני חוזרת לעצמי ולקארמה הטובה ויודעת שזה ישמר לנו כחוויה ובסך הכל...איזה כיף לי שאני חווה כאלו חוויות...רק חבל שהסדינים לא ממש נקיים...ואני שכחתי את השק שינה בבית...

הגאהטות על גדת הגנגס.



וראנסי 2 - חג הדורגה

אתמול היה היום השלישי של חג הדורגה...כל יום זה היום השלישי...

אז הלכנו לאחת הגאהטות כדי לראות את טקס הפוג׳ה...שזה מן כהן דת כתום כזה שעושה עם הידיים...מעגלים...ומדליק אבוקות אש ועושה מעגלים ובסוף עם נוצות...

אה...ושכחתי הרבה קטורת...

התיישבנו, תפסנו מקום והתכוננו נפשית...בפעם הקודמת ראינו את הטקס מתוך הסירה...אז רצינו להיות קרובים לעיניינים.

הטקס החל ברוב כבוד והדר...אך אויה..הפסקת חשמל...כמה מפתיע...

מהר התעשתנו, לקחנו אוטו ריקשה...נעבור לגת המרכזית...שם בודאי יש חשמל...לא חשבנו שבנוסף לחשמל יהיו מיליון הודים שילכו לגאהט המרכזית. הגענו לשם...ים של בני אדם הולכים לכל הכיוונים...ולפני כל קבוצת המונים נוסעת בובה...כמו בעדלוידע...רק הבובות הם וישנה, שיווא...כאלו עם המוני ידיים ועוד יותר המוני שנצנצים...דוויד הסתכל עלי...אני עליו...אחורה פנה?...כן...יאללה בורחים משם...אני לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות בים אדם שכזה...קארמה טובה...קארמה טובה...טפו...טפו...טפו...

חזרנו לנו לגאהט עם האין חשמל...שם נצמד אלינו איזה הודי קשיש חביב...דברנו איתו..הוא גם התאכז בגלל ההפסקת חשמל...אבל במהלך השיחה סיפר לנו שהוא מרבה לעשות יוגה...ואם אנחנו רוצים בבוקר נוכל להצטרף לאשראם יוגה...

כן...כן...חברה...סבא דוויד עשה את זה...הוא הלך לעשות יוגה באשראם יוגה...

אז השכמנו קום היום...לבשנו בגדים גמישים...(אין הרבה אפשרויות אז אנחנו עם אותם בגדים) וצעדנו בנמרצות לאשראם.

האשראם נמצא בחצר מקדש הינדי...בתוך המקדש יש איזה עשרים בובות קטנות עם עשרים ידיים כל אחת...ולבושות...תנחשו...עם נצנצים.

המורה שלנו...הודי....לא מפתיע...נטול שיניים אבל עם חיוך טוב...קרח עם אנטנה קטנה של שערות במרכז הראש, לובש סדין על האזור החשוב...וחוט לבן באלכסון מונח לו כמו סרט של מלכת יופי...הוא בראהמן..אז החוט הזה זה כמו דרגה...וזה חשוב מאוד...

הוא סימן לנו לשבת על שמיכה שראינו שזה עתה התעורר ממנה אחד הנערים...והיה לה קצת ריח של פיפי...(קארמה טובה)....יופי של משטח.

התיישבנו ואז הוא סימן לנו לשבת עם הרגליים מתחת לטוסיק...אבא ואני ניסינו...חריקות קשות נשמעו מכל המחברים הקשיחים של עצמותינו...הנסיונות כשלו...כמובן שלא הצלחנו...אני כואב לי קצת הגב מללכת קילומטרים יחפה ובמקרה הטוב עם סנדלי שורש...ולאבא כואב העורף...מלהיות הפורטר (הסחבן) שלי...

טוב...התחלנו לעשות נשימות, הוא חשב אולי שעם קצת יותר חמצן נתגמש, אבל זה עשה לי סחרחורת, ואז לתנוחת הקוברה, מה שעשה לי מיד כאב ראש, ולתנוחת ישיבת הלוטוס, מה שלא התאפשר אצל אבא, פשוט השרירים לא הסכימו להרחיק לכת...

לאט לאט התחלנו להשתלב, אבל בדיוק שכמעט התחלנו להצליח, הוא החליט שאנחנו נכנסים לשלב המדיטציה...זאת אומרת לחשוב על פעולת הנשימה...

אני איך שאומרים לי לחשוב על משהו...משהו מתקומם בי ואני מיד מתחילה לחשוב על דברים אחרים...עיניים עצומות...הבטן עולה ויורדת..ואני פוקחת קצת את העיניים לראות אם דוויד באמת עושה את זה (גם כך אני לא מאמינה שהצלחתי להביא אותו עד כה)..אני בטוחה שהוא קצת נרדם...ואז המורה הלך...אני הצצתי וראיתי שהוא הלך לדבר עם הילדים ששיחקו באותו זמן שהתקיים שיעור היוגה בחצר האשראם...

האמת שאני מאוד אוהבת את התעמלות היוגה הזו...לא צריך לרוץ או לקפוץ או להתאמץ יותר מידי...למרות שאני מתה לראות את עצמי רוקדת בזומבה.

נפרדנו מהיוגה מן שלנו והחלטנו לעבור לאתגר הבא.

שמענו שורנאסי ידועה במשי שלה.

בקשנו מנהג רקשה שהתחברנו איתו אתמול שיקח אותנו למקום שבו עובדים במשי.

הוא נסע עם אוטו ריקשה לסמטאות, ואז הוריד אותנו. הגיע איזה בחורציק ולקח אותנו לתוך הסמטאות המעופשות ומטונפות מכל דבר, עמוק לתוך המבוך הזה.

אני תמיד פחדנית כזו...ושואלת את דוד...וואי..זה לא מסוכן...והוא עונה לי באדישות...מאוד מסוכן...מחייך וממשיך ללכת בביטחון...

אז הבחורציק לקח אוותנו לראות איך טווים את המשי. איך יוצרים את הדוגמאות במשי. איך רוקמים על המשי, איך תופרים את הפייטים. איך מדפיסים על המשי...וכאן התנדבתי לעזור להם להדפיס על סארי אחד...זה הדפס משי ופעם אפילו עשיתי את זה לפני המון שנים... והם הסכימו.

זה מדהים לראות את עבודות היד האלו. אני ממש מתרגשת לראות את זה. זה גם יפה וזה גם מלאכת כפיים עמלנית שכזו.

משם לקחו אותנו לחנות שבתוך איזה בית עלוב...קנינו שם בד של סארי ואז המוכר הציע לנו שהוא יקרא לתופר שלו והוא יתפור לי חליפה הודית...פאנג׳ב.

הסארי, שישה מטר של בד והתפירה יעלו לנו שמונים וחמישה שקלים.

הגיע תופר...הודי קטן...מגיע לי בול לציצים...עם משקפיים גדולות ומסגרת קרן...בטח תפר מיליוני חליפות להודיות קטנות...מדד אותי מכל הכיוונים...נראה לי שהוא נלחץ קצת מהגודל...אבל בסוף פסק...עד שעה שמונה הערב תהיה לך חליפה. זאת אומרת שממחר אני רק צריכה להדביק טיקה (וצמה) ואני אחת משלהם.

האמת היא שברגע שהוא לקח לי מידה של המותן, האגן ואז החזה...היה לי דז׳וו חזק של התופרת הפרטית שלי...אמא שלי...אף פעם לא אהבתי שיתפרו לי יותר מידי ואני זוכרת את עצמי בסצינת המדידה של בגד כזה או אחר, עומדת משועממת מול הראי...מפהקת...נשענת על רגל אחת...ואז על השנייה...ואמא אומרת לי תעמדי ישר...אני עוד דקה מסיימת לך את המדידה...את רוצה שזה יצא יפה...עוד דקה...

לבחור בד אחד מכל הבדים...משימה קשה



טוב נחזור להודו...חלפו כמה שעות ואז קבלנו טלפון מהתופר שלנו שזהו, מישן קומפליטד, אני הייתי במתח...רצנו לגסט האוס והוא הושיט לי בגאווה את מלאכת המחשבת. האמת החולצה מצאה חן בעיני..אך ממבט ראשון ראיתי שאין מצב בחיים שאני נכנסת לתוכה...ניסיתי...האמת, ניסינו כולנו בכוחות משותפים לדחוף לי את היד לחולצה...אנינרוצה שתתארו לעצמכם את אבא ואת התופר הקטן מנסים לדחוף לי ת׳יד לתוך החולצה...אבל לא הצלחנו...

במפח נפש משותף הוחלט שהנ״ל חוזר הביתה למועד ב׳. כעבור שעה טלפון. הקטנצ׳יק...תיקנתי...הוא הגיע...והפעם עם מקצה השיפורים...ואכן החולצה טובה ויפה עלי...

מדדתי בשמחה...ועכשיו אני נראית כמו טובי עם פיג׳מה ולא הודית עם חליפה...אבל הבחור עשה יופי של עבודה.

נפרדנו בידידות, הצטלמנו ביחד, התופר עם הדוגמנית...אני חוששת שהוא לא יקח אותי להיות דוגמנית הבית שלו...איזה באסה...

אבל סוף טוב הכל טוב.

ורנאסי היא עיר מענינת, שבה כל קצות העצבים עובדים שעות נוספות.

מחר טסים לצפון. לאמריצר.