ובכן אנחנו שוהים בדראמסללה.
וידוי קטן, האמת חייבת להאמר, בכל פעם ששמעתי שמישהו נוסע לדראמסללה ראיתי בעיני רוחי מן כפר נידח בשום מקום...כמה בקתות...הרבה חברה צעירים...מרביתם במצב של דולפין...(אחרי ששתו או עישנו כל מיני...). ומסתבר שטעיתי בגדול!!!
דראמסללה היא כרך...מן מרכז כפרי גדול, הרבה בתים, אמנם כפריים, ומסביב לכפר המרכזי והגדול דראמסללה הרבה כפרים קטנים...קצת כמו כפר יונה והמושבים שמסביב.
ההבדל הוא שהם נמצאים בין הרים ועל צלע הר.
הכבישים לכל מקום מאוד צרים ומשובשים, אבל נהגי המוניות כאן מאוד מיומנים, שהרי הם גדלו וחיים כאן ביום יום ואני מסופקת אם היו מסתדרים על כביש 57 - עולש בית ליד, שלא לדבר על כביש שש.
אתמול עשינו טרק קטן של כחמש שעות.
יצאנו בבוקר מתוך מקלאוד גאנג׳ - זה הכפר שאנחנו לנים בו - והתחלנו ללכת לאגם דאל. מאוד מומלץ האגם הזה. אחרי כשעה הליכה בתוך יער אמיתי, עם צרצור של צרצרים וציוץ של ציפורים ורחש של קופים שנמצאים על העצים. הגענו לאגם דאל...צריך לקרוא לו אגם דל...כי הוא דל מאוד...זה נראה כמו שלולית חורף, בחיי.
אבל המשכנו ללכת והגענו אל כפר ילדים טיבטים שנקרא TCV. זהו כפר ילדים ענק, יש שם ילדים מגיל שנה וחצי עד שמונה עשרה. מרביתם ילדים טיבטים שהוריהם הבריחו אותם לכאן. ילדים שחלקם יתומים, חלקם למשפחות חד הוריות וכל מיני שהוריהם רצו חינוך טוב יותר על בסיס המסורת הטיבטית.
כמו מורה טובה, בקישתי להכנס לכתות...יותר נכון יהיה לומר נדחפנו לכתות. וזה מדהים. ילדים קטנטנים חיים במן קיבוץ כזה, עם מגורים, מיטות בקומות, חדר אוכל, מטפלת...מזכיר קיבוץ רק שההורים בכלל לא בתמונה.
פגשנו איזה אישה בכניסה לכפר הילדים וביקשנו ממנה הסבר. היא באדיבות ספרה לנו שוב על הטיבטים והבעיות שלהם והצמידה לנו מישהי שתלווה אותנו בסיור בכפר. מאוד התרשמנו. הילדים מאוד קפואים וממושמעים ואני לא רוצה לחשוב איך מושגת משמעת כזו ואיפוק כזה אצל ילדים...
 |
| נזירים שלומדים יחדיו. פעילות שנקראת "די בייט" בשלב הפאנץ' ליין, מוחא הנזיר כף בתנועת ריקוד |
משם המשכנו בשביל לא שביל. בתוך היער.
לפני שיצאנו לטיול, דוויד שלי איש מסודר, קנה מפה...מפה הודית צריך לומר...מה פה...שום קשר בין המפה למציאות לא נמצא. מזל שאצל דוויד הצפון יושב טוב.
מתי נלחצתי? כשראיתי שאין נפש חיה ביער ואנחנו רק שנינו ודוויד מקמט ככה קצת את המצח כאילו אומר לעזאזל...איפה ה1:50,000 שלי...אבל כעבור זמן לא רב מצאנו את עצמנו על השביל המוביל אל הכפר הקרוב שנקרא דרמקוט.
שלטים בעברית קידמו את פנינו...בית התה עוד מאה מטר...המומו הטעים ביותר בהודו...מסתבר שהרבה מאוד ישראלים שעזבו את ישראל...ישראל לא עזבה אותם. וכל הצעירים האלו מתיישבים בחברותא באותו מקום...
המשכנו ללכת והגענו לעוד עיירה קטנה שנקראת בגסו ומשם חזרה לכפר שלנו. יום הליכה באמת מהנה.
היום בבוקר נסענו לכפר לא רחוק מכאן, שזהו בעצם התשובה הטיבטית לבצלאל של ישראל. מכון לשימור האמנות הטיבטית. הם מציירים ומגלפים ומפסלים ורוקמים...ואני חייבת לומר שכולם עושים בודהות.
ראיתי איך הם מעתיקים עם משבצות את הבודהה שהפרופורציות יהיו מדויקות...כל כך התחשק לי לומר שתוך חמש דקות במחשב אני עושה לכולם את הסקיצה...פשוט חבל על הזמן...אבל לא העזתי...
ומשם עלינו לכפר נזירות. זה מדהים. באמצע השומקום מן מתחם שוויצרי כזה. נקי מתוקתק. ובתוכו רק נשים. כולן מגולחות ראש עם השמיכה הבורדו...ראינו בחוץ תחת מן שמשיות לבנות כיתה שהתכוננה לויכוח. ובצד ישבה איזו נזירה ולמדה.
סליחה...אפשר לדבר איתך...היא אמרה באנגלית מעולה...בטח בשמחה...
שאלנו אותה על המקום...והיא ספרה לנו. הן לומדות שם בודהיזם. ילדות מגיל 14 שהוריהן הקריבו אותן להיות נזירות עד נשים מבוגרות. שאלנו אותה מאיפה האנגלית המצוינת שלה...היא אמריקאית שהחליטה על חיי נזירות ובאה ללמוד כאן. היא כאן רק חודשיים...היתה שיחה מדהימה...מאיפה אתם..מישראל...חיוך גדול ושמחה אמיתית...יש לי חברים בתל אביב...נו טוב..אז מצאנו נזירה בודהיסטית אוהבת ציון.
 |
| נזירים בודהיסטים בשביל הנזירים מסביב למתחם של הדלאי למה |
בבית אני אעשה ארוחה כזו.
שם פגשנו כמה חברה צעירים שהזמינו אותנו לתה מסאללה איתם בבית תה ונתנו לנו תדרוך על מסלולי טיול באזור.
החלפנו מיילים...אז יש לנו חברים חדשים בגיל של הילדים שלנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה