אני כותבת למעשה מהאוטובוס שלוקח אותנו מדראמסללה לרישיקש...
הווווו מאמא...זהו אוטובוס שנקרא דהלקס...רוצה לומר דה לוקס.
אז זה אוטובוס ללא אי סי...כלומר ללא מיזוג אוויר...אבל לא נורא קצת קריר בחוץ ואז אין בעיה...הבעיה היא שזה אוטובוס שנועד להודים. אז הוא ממש צפוף...אני לא נכנסת למושב...הפעם הבעיה עם הרגליים...למרבה ההפתעה הפעם עם הרוחב אני מסתדרת...ודבר נוסף. זה מושב שמשענות הגב הן במן אלכסון של כאילו מצב שכיבה...אז מה שקורה שזה כמו דומינו...אם הראשון באוטובוס מוריד את משענתו...גם האחרון צריך לשכב...
או קי האוטובוס החל לנסוע. באוטובוס יש מן קוקפיט...יש שני נהגים צנומים. כשהאחד נוהג השני ישן.
הדרך מאוד מאוד מפותלת, יורדים מרכס קטן של ההימליה ההודית. הענין הוא שהכביש משובש. ויש תחושה שאנחנו במיקסר שעושה מאיתנו שייק מטיילים.
הלילה יורד והנהג מחליט שזו גם השעה שכל נוסעיו הולכים לישון ומכבה את האור. בחוץ מבעד לחלון ניתן לראות את התהום העצומה הפעורה ממש בצידי הדרך המשובשת. טוב אני לא אסתכל...אנסה להרדם. אני מוצאת את עצמי מנמנמת, ראשי נחבט פעם אל דוד ופעם אל החלון...החלטתי לנסות וליעל את השיטה, כידררתי את הפליז ויצרתי כרית נעימה למגע שאותה דחפתי לדוד על הכתף והנה אני מיד נרדמת...זה לקח לי שלוש שעות בערך להתארגן עם הראש והרגליים. כל השאר בסדר. ובדיוק בשניה שעצמתי את עיני...האור באוטובוס נדלק וצעקות רמות של הנג...דינר...דינר...לעזאזל מי רוצה לאכול...אהה..הנהגים...
וכך חוסלה שנתי הענוגה...מצאתי את עצמי בוהה בחלון, סופרת את השעות...חמש עשרה, ארבע עשרה, שלוש עשרה שעות...רואה את הזריחה על רישיקש...ובסוף הגענו!!!!!
אנחנו ברישיקש.
 |
| אנחנו על גשר הרמג'ולה ברישיקש |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה