אתמול היה היום השלישי של חג הדורגה...כל יום זה היום השלישי...
אז הלכנו לאחת הגאהטות כדי לראות את טקס הפוג׳ה...שזה מן כהן דת כתום כזה שעושה עם הידיים...מעגלים...ומדליק אבוקות אש ועושה מעגלים ובסוף עם נוצות...
אה...ושכחתי הרבה קטורת...
התיישבנו, תפסנו מקום והתכוננו נפשית...בפעם הקודמת ראינו את הטקס מתוך הסירה...אז רצינו להיות קרובים לעיניינים.
הטקס החל ברוב כבוד והדר...אך אויה..הפסקת חשמל...כמה מפתיע...
מהר התעשתנו, לקחנו אוטו ריקשה...נעבור לגת המרכזית...שם בודאי יש חשמל...לא חשבנו שבנוסף לחשמל יהיו מיליון הודים שילכו לגאהט המרכזית. הגענו לשם...ים של בני אדם הולכים לכל הכיוונים...ולפני כל קבוצת המונים נוסעת בובה...כמו בעדלוידע...רק הבובות הם וישנה, שיווא...כאלו עם המוני ידיים ועוד יותר המוני שנצנצים...דוויד הסתכל עלי...אני עליו...אחורה פנה?...כן...יאללה בורחים משם...אני לא רוצה לחשוב מה יכול לקרות בים אדם שכזה...קארמה טובה...קארמה טובה...טפו...טפו...טפו...
חזרנו לנו לגאהט עם האין חשמל...שם נצמד אלינו איזה הודי קשיש חביב...דברנו איתו..הוא גם התאכז בגלל ההפסקת חשמל...אבל במהלך השיחה סיפר לנו שהוא מרבה לעשות יוגה...ואם אנחנו רוצים בבוקר נוכל להצטרף לאשראם יוגה...
כן...כן...חברה...סבא דוויד עשה את זה...הוא הלך לעשות יוגה באשראם יוגה...
אז השכמנו קום היום...לבשנו בגדים גמישים...(אין הרבה אפשרויות אז אנחנו עם אותם בגדים) וצעדנו בנמרצות לאשראם.
האשראם נמצא בחצר מקדש הינדי...בתוך המקדש יש איזה עשרים בובות קטנות עם עשרים ידיים כל אחת...ולבושות...תנחשו...עם נצנצים.
המורה שלנו...הודי....לא מפתיע...נטול שיניים אבל עם חיוך טוב...קרח עם אנטנה קטנה של שערות במרכז הראש, לובש סדין על האזור החשוב...וחוט לבן באלכסון מונח לו כמו סרט של מלכת יופי...הוא בראהמן..אז החוט הזה זה כמו דרגה...וזה חשוב מאוד...
הוא סימן לנו לשבת על שמיכה שראינו שזה עתה התעורר ממנה אחד הנערים...והיה לה קצת ריח של פיפי...(קארמה טובה)....יופי של משטח.
התיישבנו ואז הוא סימן לנו לשבת עם הרגליים מתחת לטוסיק...אבא ואני ניסינו...חריקות קשות נשמעו מכל המחברים הקשיחים של עצמותינו...הנסיונות כשלו...כמובן שלא הצלחנו...אני כואב לי קצת הגב מללכת קילומטרים יחפה ובמקרה הטוב עם סנדלי שורש...ולאבא כואב העורף...מלהיות הפורטר (הסחבן) שלי...
טוב...התחלנו לעשות נשימות, הוא חשב אולי שעם קצת יותר חמצן נתגמש, אבל זה עשה לי סחרחורת, ואז לתנוחת הקוברה, מה שעשה לי מיד כאב ראש, ולתנוחת ישיבת הלוטוס, מה שלא התאפשר אצל אבא, פשוט השרירים לא הסכימו להרחיק לכת...
לאט לאט התחלנו להשתלב, אבל בדיוק שכמעט התחלנו להצליח, הוא החליט שאנחנו נכנסים לשלב המדיטציה...זאת אומרת לחשוב על פעולת הנשימה...
אני איך שאומרים לי לחשוב על משהו...משהו מתקומם בי ואני מיד מתחילה לחשוב על דברים אחרים...עיניים עצומות...הבטן עולה ויורדת..ואני פוקחת קצת את העיניים לראות אם דוויד באמת עושה את זה (גם כך אני לא מאמינה שהצלחתי להביא אותו עד כה)..אני בטוחה שהוא קצת נרדם...ואז המורה הלך...אני הצצתי וראיתי שהוא הלך לדבר עם הילדים ששיחקו באותו זמן שהתקיים שיעור היוגה בחצר האשראם...
האמת שאני מאוד אוהבת את התעמלות היוגה הזו...לא צריך לרוץ או לקפוץ או להתאמץ יותר מידי...למרות שאני מתה לראות את עצמי רוקדת בזומבה.
נפרדנו מהיוגה מן שלנו והחלטנו לעבור לאתגר הבא.
שמענו שורנאסי ידועה במשי שלה.
בקשנו מנהג רקשה שהתחברנו איתו אתמול שיקח אותנו למקום שבו עובדים במשי.
הוא נסע עם אוטו ריקשה לסמטאות, ואז הוריד אותנו. הגיע איזה בחורציק ולקח אותנו לתוך הסמטאות המעופשות ומטונפות מכל דבר, עמוק לתוך המבוך הזה.
אני תמיד פחדנית כזו...ושואלת את דוד...וואי..זה לא מסוכן...והוא עונה לי באדישות...מאוד מסוכן...מחייך וממשיך ללכת בביטחון...
אז הבחורציק לקח אוותנו לראות איך טווים את המשי. איך יוצרים את הדוגמאות במשי. איך רוקמים על המשי, איך תופרים את הפייטים. איך מדפיסים על המשי...וכאן התנדבתי לעזור להם להדפיס על סארי אחד...זה הדפס משי ופעם אפילו עשיתי את זה לפני המון שנים... והם הסכימו.
זה מדהים לראות את עבודות היד האלו. אני ממש מתרגשת לראות את זה. זה גם יפה וזה גם מלאכת כפיים עמלנית שכזו.
משם לקחו אותנו לחנות שבתוך איזה בית עלוב...קנינו שם בד של סארי ואז המוכר הציע לנו שהוא יקרא לתופר שלו והוא יתפור לי חליפה הודית...פאנג׳ב.
הסארי, שישה מטר של בד והתפירה יעלו לנו שמונים וחמישה שקלים.
הגיע תופר...הודי קטן...מגיע לי בול לציצים...עם משקפיים גדולות ומסגרת קרן...בטח תפר מיליוני חליפות להודיות קטנות...מדד אותי מכל הכיוונים...נראה לי שהוא נלחץ קצת מהגודל...אבל בסוף פסק...עד שעה שמונה הערב תהיה לך חליפה. זאת אומרת שממחר אני רק צריכה להדביק טיקה (וצמה) ואני אחת משלהם.
האמת היא שברגע שהוא לקח לי מידה של המותן, האגן ואז החזה...היה לי דז׳וו חזק של התופרת הפרטית שלי...אמא שלי...אף פעם לא אהבתי שיתפרו לי יותר מידי ואני זוכרת את עצמי בסצינת המדידה של בגד כזה או אחר, עומדת משועממת מול הראי...מפהקת...נשענת על רגל אחת...ואז על השנייה...ואמא אומרת לי תעמדי ישר...אני עוד דקה מסיימת לך את המדידה...את רוצה שזה יצא יפה...עוד דקה...
 |
| לבחור בד אחד מכל הבדים...משימה קשה |
במפח נפש משותף הוחלט שהנ״ל חוזר הביתה למועד ב׳. כעבור שעה טלפון. הקטנצ׳יק...תיקנתי...הוא הגיע...והפעם עם מקצה השיפורים...ואכן החולצה טובה ויפה עלי...
מדדתי בשמחה...ועכשיו אני נראית כמו טובי עם פיג׳מה ולא הודית עם חליפה...אבל הבחור עשה יופי של עבודה.
נפרדנו בידידות, הצטלמנו ביחד, התופר עם הדוגמנית...אני חוששת שהוא לא יקח אותי להיות דוגמנית הבית שלו...איזה באסה...
אבל סוף טוב הכל טוב.
ורנאסי היא עיר מענינת, שבה כל קצות העצבים עובדים שעות נוספות.
מחר טסים לצפון. לאמריצר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה