אנחנו עושים דרכנו לדלהי. מדלהי נטוס לישראל.
ענין העבירות הוא נושא מאוד חשוב בטיול כזה.
הפעם את דרכנו מרישיקש לדלהי עשינו ברכבת. הפעם גם ביקשנו אי סי. שוב הזמנה שנעשתה באינטרנט. הצפייה בתחנת הרכבת היא פשוט איומה. הצפיפות גדולה מאוד. הרבה מאוד אנשים שישנים על הרצפה, על פיסת עיתון או על פיסת בד. והרבה מאוד ילדים אומללים ומקבצי נדבות נכים...אנחנו שימחנו את הילדים עם בלונים. זה היה מדהים לראות בלונים צבעוניים מתעופפים באוויר המזוהם.
הרכבת הגיעה. כשעלינו לקרון כבר יכולנו לחוש בהבדל. זה היה כמו בטיסה...דיילים חיכו לנו, הטרידו אותנו באיזה ארוחה כל חצי שעה. מדהים לחשוב שבקרון הבא הנמצא כמטר מאיתנו מובלים אנשים כמו בהמות..הקונטרסט!
דלהי היא עיר ענקית, רוחשת ובוחשת.
הקצבנו לדלהי יומיים. את היום הראשון הקדשנו לסיור בג׳אמל מסגד. זהו מסגד שנבנה בידי אותו אחד שבנה את הטאג׳ מאהל. את פנינו קידמו בשמחה סדרנים שלא ויתרו והלבישו אותי ואת כל הנשים בחלוק מגוחך...מזל ששלי היה בצבע בזוקה...מהמם. נאלצנו להפרד מהסנדלים וללכת יחפים. אכן המבנה היה מרשים ביופיו. את המחצית השנייה של היום הקדשנו לשווקים ולקניית משלצ״ים...(מה שלא צריך). השווקים מאוד יפים. היינו בצ׳אנדי צ׳וק, כינרי צ׳וק ועוד כל מיני צ׳וקים...החנויות הן קטנטנות מה שהחזיר אותי אל הספר אדונית התבלינים... וכל שוק כזה מתמקצע בנושא מסוים. השווקים היו מאוד מקושטים וכל זאת לקראת חגיגות הדיוואלי...שזה ראש השנה של ההודים. המוני מנורות קטנות ושרשראות פרחים ופסלוני בודהות...באמת יפה ומצועצע עד מאוד.
 |
| השווקים הססגוניים בדלהי |
דבר נוסף מענין זה הדבר הנמכר ביותר בשווקים...שזה זיקוקי דינור, נפצים ועוד חומרים מכילי אבק שריפה. אנחנו ראינו אישה מבוגרת עם שלושת נכדיה...או ילדיה...וכל אחד בוחר לו נפץ או זיקוק והיא שמה את זה במן סלסלה...זיקוק לסבא...נפץ קטן לילד הקטן וכן הלאה.
ביום השני שלנו לקחנו אוטו ריקשה שהוביל אותנו למקדש הלוטוס, מקדש של הבאהים, נכחנו בתפילה של כל הדתות כל דת מקבלת כשתי דקות ומזמינים חזן שכזה שקורא ומזמר תפילה. האקוסטיקה מרשימה מאוד. המבנה מדהים ביופיו. הוא נראה כפרח הלוטוס ומסביבו בריכות כחולות טורקיז שמצננות את מזג האוויר במבנה. משם נסענו לראות את שער הודו, שער זכרון לחללים, משהו ענק בגודלו ועליו חרוטים אלפי שמות החללים, ומשם לגנדי סמירטי...מוזיאון לזכרו של גנדי שהיה סגור בגלל הדיוולי.
סיימנו את הסיור בקונורט פלייס. חשבנו שזה מול גדול או משהו סטייל כיכר אתרים...אבל בהודו כמו בהודו, שום דבר זה לא כמו שחשבנו. זה מן אבן גבירול כזה...שלא ממש רואים את הכיכר, כי היא עצומה. ויש שם חנויות לרוב.
חזרנו למיין באזר שם נמצא הגסטהאוס שלנו. בדרך כבר התחלנו לשמוע פיצוצים של הזיקוקים והנפצים של הדיוולי.
בשמונה כבר היה השיא וזה היה מטורף. זה היה כמו להיות באמצע שדה קרב. כמו בסרטים. באמצע הכביש היה מחסום נפצים, בבתים התפוצצו כל מיני דברים, בשמיים...וזה נמשך ערב שלם. הרחובות היו אפופי עשן. הפי דיוולי.
שאלנו מוכר תבלינים סיקי, איך זה יכול להיות שנותנים ככה לפוצץ מטענים שלמים? אצלנו בארץ יכול רק מי שיש לו רישיון לפוצץ זיקוקים. הוא הסתכל עלינו בחיוך ואמר: זיס איז אינדיה. אברי סינג איטס פרי היר...
ואכן זהו הקסם של הודו. מן מערבולת מטורפת של הכל בכל. ניגודים בלתי אפשריים. כל החושים עובדים ללא הפסקה. ועם כל זה יש איזשהוא סדר הודי בבלאגן הזה כי עובדה שזה עובד. חודש וחצי נסענו בכבישים המטורפים, כולם מצפצפים נוסעים לכל הכיוונים ולא ראינו אף תאונה. לא ראינו אף כעס. זוהי הודו.
מעכשיו כשאחתום את שמי טובי ב.ה. זה לא רק בן הרצל ולא רק בעזרת השם זה גם בוגרת הודו.
איזה כיף!!!!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה