עיר קטנה שנמצאת בעמק מוקף הרים. יש בה אגם. אל האגם לא נכנסים כי הוא של בראהמה... מלפני אלפי שנים...אז רק מותר לקדושים לטבול רגליים.
בבוקר קמנו עם שחר ויצאנו לטיפוס על אחת הפסגות שאומרים שיש שם מקדש לאחת משתי נשותיו של בראהמה...זה גבוה אבל מענין מאוד לטפס. ההר הזה נקרא פאפ מוצ׳יני, או בפי המקומיים מקדש גאיאטרי...למעלה רואים את פושקאר כמו ממטוס.
אחר כך שוטטנו לנו במיין באזר. ססגוני מאוד. פתאום עוברת שיירת גמלים מקושטים. פרות משוטטות בכל עבר. קופים קופצים מעל גגות הבתים. חזירים נוברים בתעלות בצידי הדרך. כלבים מנומנמים יושבים להם בצד הכביש. מדהים איך כולם חיים בשלווה עם כל הבלאגן הזה.
בצהריים התקשרה אלינו אודליה, אחות של חבר של עידו והזמינה אותנו למסעדה שלה. ישבנו שם והיא פינקה אותנו בצהריים של פיצה. אוי איזה כיף שזה לא אורז עם עדשים...
היא גרה כאן שמונה שנים. יש לה בן זוג הודי. הם קנו עשרה דונם בכפר לא רחוק מכאן והם מגדלים את הירקות למסעדה ופרחים לטקסי הפוג׳ות. היא סיפרה לנו איך בקלות ובשמחה עברה מחיים של נעלי עקב ואיפור לחיים בבקתה ללא חשמל עם מקלחת קרה פעם ב...וכביסה ביד...
ישבנו איתה איזה שעתיים והיה מאוד נחמד.
משם חזרנו לשוטט בשוק, חיפשתי בד ממשי של סארי. יש להם בדים יפים אבל זה לא בחנויות לתיירים. אחד המוכרים, שהיה חביב במיוחד, הציע שדוד יחליף אותו רגע בחנות ״זה לא בייה כל דבר ת׳ מגיד מתיים רופי״ ואותי הוא הציע לקחת על האופנוע שלו למפעל הבדים מחוץ לעיר שמספק לו את הסחורה. כמעט הסכמתי אבל לא רציתי להשאיר את דוויד לבד...
אחר כך המשכנו, יש להם בעלי מלאכה שזה ממש מדהים, צורפים, תופרים, ציירים, מעבדי עורות, עושי נעליים...אז אחד מהצורפים קרא לי ושאל אותי מה זה התכשיט שאני עונדת...ואמרתי לו שהבן שלי קנה לי... אז הוא שאל מה כתוב...אמרתי לו ״אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" אז הוא לוקח עט... ״פליז רייט איט פור מי״ ...הפכנו לחברים. הוא רוצה שאני אסדר לו שלט...תמורת תכשיט..אז הערב הוא יבוא לגסט האוס שלנו... הקיצר הערב אני עובדת....
האנשים פה מדהימים. אני יכולה להבין למה הצעירים מתמכרים למקום הזה.
מקבלים אותך איך שאתה. לא צריך להתאמץ. וזה לא מרשים אותם אם אתה עשיר או עני. אם אתה עני, אולי בגלגול הבא תהיה עשיר, וההיפך.
כל אחד נולד למצב שלו ועם זה הוא צריך להסתדר.
היום החלטנו להכנס לבית ספר. ביקורת של הפיקוח...
שאלנו את אחת הנשים שעמדה בחוץ אם זה בסדר.
"יס יס פליז... איי קול זה מנג'ר״...יוצא לנו איזה טבח טנדורי, מסתבר שזה המנהל...בואו בואו תכנסו...מכניס אותנו לכיתות. עשרים ילדים בכיתה. כולם מצוחצחים עם שביל בשיער, הילדות עם שתי צמות..גרביים לבנות..חולצה לבנה בוהקת...והם כולם בחדר של שלוש על שלוש...בלי חלון..והשוס...כולם על הרצפה ישובים על שטיח מצחין...הרצפה היא מעפר...
לפני שבועיים הייתי בבית ספר של הבנות של גילי אחי בז׳נבה...או הו איזה הבדלים יש בעולם הזה. אני שמחה שאנחנו באמצע...
הקיצר זה מענין לראות ולחוות עולמות אחרים.
 |
| פושקאר - מראות ססגוניים מהרחוב הראשי |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה