הזמנו טיסה לדלהי ומדלהי לאמריצר.
המטוס שבו טסנו לאמריצר...דמיינו אוטובוס, ספרתי כחמישים נוסעים, שעף בשמיים.
כבר על המטוס יכולנו להבחין בשינוי של אופי האוכלוסיה.
אמריצר היא בירת חבל פאנג׳ב. חבל ארץ בצפון הודו. הדת השלטת כאן היא סיקהים.
הנשים נראות הודיות, הגברים חובשים טורבן, בכל מיני צבעים.
יש להם היסטוריה עקובה מדם. גם מול ההינדים, גם מול הבריטים וגם מול אינדירה גנדי. קבוצה מהם רצתה עצמאות והם התבצרו במקדש הזהב ( על זה אספר אחר כך) ואינדירה גנדי נתנה הוראה לירות בהם, אלפים נהרגו, ואחר כך סיקהי משומרי ראשה של אינדירה גנדי רצח אותה.
הם מן שעטנז של הינדים ומוסלמים, מאמינים באל אחד. הם מאוד גבוהים ונראים מאוד יפה, סיקהי נחשב מי שלא גזר את שיער ראשו, אוסף את השיער בתוך הטורבן ומצמיד לזה מסרק קטן, הולך עם חרב קטנה, גם הנשים, יש לו צמיד מפלדה על היד, והכי חשוב, הולך עם תחתוני זלמן...ברצינות!!!!
טוב אז נחתנו כאן.
איך שהתחלנו לנסוע במונית לכיוון המלון השמיים הוארו בזיקוקים כשהתקרבנו למלון ולרחבת מקדש הזהב ראינו שכל אזור המקדש, וכל המבנים הסמוכים לו מוארים במיליוני נוריות קטנות...וכמובן...מיליוני הודים.
אמרתי לדוויד...תראה איזה יופי של קבלת פנים עשו לנו...בחיי שלא היו צריכים...בסך הכל קפצנו לקצת...אבל מיד התברר לי מפי איזו סיקהית...שזה בגלל שלגורו שלהם, אחד מעשרה, יש יום הולדת...מזל טוב, אמרתי...אנחנו בני אותו מזל...גם לי היה יום הולדת לפני כמה ימים...בן כמה הוא? חייכה וענתה לי: הוא נולד לפני חמש מאות וארבעים שנה...ובגלל שהיום יום ראשון ויש יומולדת, מיליוני הודים הגיעו למתחם.
המתחם מדהים. זו מן בריכת ענק שמסביבה מבנה יפה מאוד לבן משיש ובאמצע הבריכה יש את מקדש הזהב. זהו מקדש מצופה בזהב, עשוי בשילוב יפהיפה של שיש וציורים...ובתוכו יושבים פייטנים שכל הזמן שרים את המזמורים של הסיקים, והמזמורים מושמעים בכל מתחם המקדש. המוזיקה היא מן מוזיקה טיבטית עם ליווי של איזה מן אקורדיון ותיפוף...כל האנשים הולכים במעגלים סביב המקדש על גדת הבריכה...שעשויה גם היא משיש והמון מפזם ומזמר את השירה של הפייטנים.
התאורה, הצבעוניות מיליוני האנשים...ווואהו...זה מדהים.
הכניסה למתחם כרוכה בטבילת הרגליים במן שוקת כזו...כמו נגד מחלת הפה והטלפיים...נו טוב אני לא רוצה שתחשבו כמה רגליים נשטפו בדבר הזה...וגם שלי...
מה שחשוב לציין שבחיים שלי לא הייתי כל כך אטרקטיבית כמו בערב הזה...רבים מההודים לא ראו ככל הנראה תופעה כמוני...אישה...עם ציצים (קצת)...הולכת בג׳ינס...עם שיער קצר...וגם גבוהה...הקיצר לא יכולנו להתקדם מטר מבלי שיופיעו אנשים ויבקשו להצטלם איתי. בחיים שלי לא הצטלמתי כל כך הרבה כמו אתמול בערב. מזל שדוויד היה עסוק בלצלם ואני בלהצטלם...זה היה הזוי. היה קטע שפתאום הגיע איזה איש אחד עם ילדה בת שנה...מבקש ממני להחזיק אותה בידיים שלי ורצה לצלם אותי איתה...הילדה כל כך נבהלה ממני...והתחילה לצרוח בטרם האב השליך אותה לידי.
אחר כך היינו בחלק אחר של המקדש...זהו מקום שנקרא החדר אוכל הכי גדול בעולם...מתנדבים מכינים אוכל לארבעים אלף איש ביום...הם באים לוקחים צלחת מנירוסטה, מתיישבים בסדר מופתי על הרצפה, ואז מתחילים צעירים לעבור בין האנשים ולשים להם בצלחות את המרק עדשים והפירה וגם את הצ׳פטי...זה נראה כמו בסרט אוליבר טוויסט, הם מנחיתים את הפירה מהמצקת...זה מפעל מדהים.
לא...לא אכלנו...כי אתמול לא היינו רעבים...וגם לא רצינו לעשות מהומה...אני חושבת איזו התקהלות היינו יוצרים אם היינו מתיישבים איתם לאכול.
 |
| מקדש הזהב |
היום בבוקר שוב הלכנו למקדש הזהב. זה מקסים. רצינו לראות אותו באור יום.
ואחר כך נרשמנו בתחנת הסעה להסעה למעבר הגבול בין הודו לפקיסטן. רצינו לראות את חילופי המשמרות בין הכוחות.
אמרו לנו שניסע בטרנזיט...הו הו הו...זה היה מן אוטו קטנטן...הכניסו אותנו עם עוד תשעה איש וילד שבכה כל הדרך..שעה וחצי...דוויד ישב מקופל ולא יכל היה להזדקף פן יחבוט את ראשו בגג ה״טרנזיט״ עלק...אני ישבתי ליד איזה פנג׳בית שמנמנה שהזיעה עלי כל הדרך..אז גם אני הזעתי עליה...היה מה זה כיף...
אבל בסוף הגענו למעבר הגבול.
שוב מיליוני הודים...הפעם התברר לנו שלתיירים יש וי אי פי...רק צריך להראות דרכונים...מסתבר שיש גם הודים וי איי פי..אז היה תור ענק...החלטנו שנמאס לנו...היום חיכינו כבר איזה שעתיים בכל מיני תורות...אז פשוט התכופפנו ליד השוטר, עברנו את החבל, ונכנסנו למתחם הוי איי פי...לא קרה כלום...התיישבנו והטקס החל.
תחשבו על כביש שבאמצעו יש שער...מצד אחד הצד ההודי ומהצד השני פקיסטן.
בצד ההודי מן טריבונות..כמו במגרש כדורגל, מצידו האחד של הכביש ובצד השני של פקיסטן טריבונות משני צידי הכביש...זה למה שאצלם הגברים בצד אחד וכל הנינג׳ות, הנשים בצד שני.
החיילים לבושים במדי חקי עם כל מיני קישוטים והכי משמעותי זו הכומתה שנראית כמו מטאטא כבישים אדום.
הפקיסטנים לבושים במדים שחורים ומטאטא כחול...
הטקס החל בכך שבשני צידי הגבול שמו מוזיקה מחרישת אזניים של איזה שיר מאוד קצבי ומאוד פופולרי...המון בנות רצו לכביש והחלו לרקוד דיסקו הודי...בצד הפקיסטני, לא ראיתי מה קורה...ואז נשמעה קריאת קרב ושתי חיילות יצאו...הם הלכו במהירות ונופפו את הידיים גבוה וכשהגיעו לנקודה מסוימת הרימו את הרגליים לגובה האף...
אחר כך הבחורים, ניערו את הכתפיים ואת הראש בקריאת קרב ויצאו בהליכה צבאית כשהרגליים מונפות במשאל ימין למצב של שפגאט. חששתי שהם יכניסו לעצמם את הרגל בפרצוף...זה היה כל כך מצחיק. אחר כך הדגלים הורדו, שני הדגלים מורדים בדיוק באותו גובה...שחלילה וחס לא תהיה תקרית דיפלומטית...והדגלים נלקחו לשנת לילה במבנה הסמוך.
 |
| טקס חילופי המשמרות בגבול עם פאקיסטן - ההצגה הכי טובה בעיר |
כל הארוע מלווה בקריאות כיפק הי בהינדית...ובפקיסטנית...מחזה שנראה כמו סצינה מתאטרון הנוננסס.
זהו, סיימנו את שהותנו באמריצר...נוסעים לדראמסללה והפעם באוטובוס...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה