רכבת לילה לורנאסי. בלי זה כאילו לא היית בהודו.
אחרי שרזינו באגרה איזה ארבעה קילו...שוטטנו באזור ובעיקר נחנו.
עזבנו את אגרה שלשום ועברנו את חווית החוויות בהודו....רכבת לילה....
טוב, מה שקרה שהזמנו את הרכבת מהבית, מהאינטרנט. אנחנו אנשי העולם הגדול. (כאילו....) וזכרנו מפרו שמה שנקרא "סליפרס״ זה מן מושבים שיורדים למצב שינה...
אז בהיותנו באגרה שאלו אותנו המקומיים...איך אתם מגיעים לוראנסי?...ברכבת....ובאיזה קלאס...אחרי שענינו ״סליפרס״ קיבלנו את ניעת הראש ההודית...רוצה לומר: משתתף בצערך....
אני קלטתי את זה וביקשתי מדוויד שנכנס לאינטרנט ונראה מה זה הסליפרס הזה...
צריך לזכור שזו רכבת של 12 שעות....
כנשכנסו לאינטרנט הבנו מה משמעות המושג: טו מאץ׳ אינפורמיישן...
ראינו תמונות של הקרון שלנו והבנו שאנחנו הולכים להצטופף בקרון עם עוד מיליוני הודים שנוסעים בדיוק היום לוראנסי...
הסתבר שיש קרון עם מזגן...יש קרונות ישיבה עם מזגן...יש קרונות פרטיים...הקיצר...אנחנו לא בהם.
אני התחלתי להריץ סרטים...שום סרט הודי לא יכול היה להתחרות איתי...מה לא חשבתי...שודדים, כייסים...בלילה בדיוק כשנרדם נרגיש יד על הפרצוף...נו...אל תשאלו...
תחנת הרכבת באגרה היתה קדימון...המון אנשים יושבים על מן חתיכת בד וישנים, ואוכלים, ומחכים...המון קבצנים, ילדים שמבקשים נדבות, חולדות שרצות חופשי על פסי הרכבת כי יש שם אשפה שנזרקת מהקרונות...אני הייתי לחוצה שחבל על הזמן.
מה שעוד התברר לי שאנחנו הזמנו מקומות בדרגש התחתון..ובכל הספרים כתוב שכדאי בעליון כדי שלא יציקו...ולא יכייסו...ועוד דבר חשוב..אנחנו לא ביחד!!!!!!!!
דוד הרגיע אותי כל הזמן, אבל אני חייבת לומר שמתח ניכר גם על פניו.
ראינו לפתע עוד שני תיירים ונורא שמחנו.
הרכבת הגיעה.
בינתיים ברציף התקבצו הודים לידנו וביקשו להצטלם איתנו...זאת אומרת שאני מופיעה באיזה אלבום הודי...(בעצם לא באחד אלא בהמון).
טוב, עלינו לקרון שחשבנו שהוא שלנו עם הזוג השני...ודקה לפני תחילת הנסיעה התברר לנו שאנחנו בקרון הראשון ועלינו על האחרון...נפרדנו מהחברים לדקה שהיו לנו ורצנו עם כל התיקים לקרון אחר.
הקרון נראה בתחילה נורא...שלושה דרגשים. מן מדף מצופה בסקאיי שראה ימים יפים יותר. בתחילת הנסיעה הדרגש האמצעי מקופל ואז כולם יושבים על הדרגש התחתון עד שהרכבת מתחילה לנסוע. בדרגש שהיה מסומן שלי ישבו איזה קבוצה של פרחות הודיות, מסתבר שיש דבר כזה, שניסו לתפוס לי את המקום...לדוד היה דרגש באותו קרון אבל מעבר למעבר. אכן הדרגש התחתון הוא בעייתי, כי אם הנוסע מהדרגש האמצעי מתעייף...גם אני צריכה ללכת לישון.
אחרי איזה חצי שעה של נסיעה, היה מן כיבוי אורות, כמו בקיבוץ..כולם הלכו לישון.
מעלי, במדף במרחק ארבעים סנטימטר, הלכה לישון סבתא הודית עם סארי, טיפסה בלי בעיה, בקומה שלישית מעלי ישן הבן שלה..מולי במרחק חצי מטר ישן הסבא..ולא הסבא שלנו...והוא נחר שחבל על הזמן וגם קצת הפליץ...(בחיי).
אבל מעליו ישנו שתי בחורות חמד ומעל דוד שהיה מעבר למעבר ישן האבא שלהן.
בלילה, אני עם כל הפחדים שלי, הייתי ממונה על התרמילים כי דוד ישן במעבר.
אני לא שוברת שמירה בדרך כלל, אבל פחדתי שאתנמנם ואז...מישהו מהסרטים שלי יבוא...אז קשרתי עם צעיף את התרמיל ליד שלי ואמרתי שאם יבוא איזה הודי בלתי מוזמן אני מכניסה לו בעיטה...
מה שלא לקחתי בחשבון שיש מצב שהסבתא שמעלי תצטרך פיפי בלילה..
ופתאום אני מרגישה איזה רפרוף (זה היה הסארי) ומגע של יד או רגל...אני שהייתי בכוננות שודדים שיחררתי בעיטה, לא מאלימות אלא מבהלה והעפתי את הסבתא למטה...
סורי...סורי...נו פרובלם היא משיבה לי...פיפי אונלי...
עם שחר...כולם השכימו...ונהרו לשרותים...אני אדלג על התאורים...רק אני נזכרת ואני מפסיקה לנשום...
הסבתא והסבא והבן ירדו ונשארנו עם הבחורות ואבא שלהן...ונהיינו חברים, חלקנו את הטוסטים שהבאנו איתנו...כי משהו אחר לא יכולנו לאכול...וגם קצת סוכריות...והראנו את התמונות של המשפחה שלנו לכולם...הקיצר...היה משעשע וממש לא כזה נורא כמו שחשבתי.
הגענו לוראנסי.
 |
| החברים בקרון הרכבת מתארגנים לשנת לילה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה